“מו-שין” (Mushin): כלי הלחימה במחשבות מגבילות

המושג "מו-שין" (Mushin), בעברית :"העדר תודעה כובלת", מקורו באומנויות לחימה ביפן.
לוחמים החשיבו העדר תודעה כובלת כתנאי ללחימה מוצלחת. לוחם שהוא חופשי מדאגות, מפחדים וממחשבות מגבילות (כמו למשל "אני לא מסוגל") הרבה יותר חופשי מול היריב שלו.

לוחמים אלה לא רק תרגלו מו-שין בזמן האימונים ובשדות הקרב, אלא גם בחיי היום-יום שלהם.

ומה איתנו? האם גם לנו יש תודעות כובלות? האם אנו נושאים דעות שמונעות מאתנו מלהתקדם (כמו למשל, "אני לא יכול", אני מבוגר מדי", ו"אין לי סיכוי מול אחרים")? האם אנחנו פוחדים לעשות שינויים?
האם האצן רץ עם גוף רפוי או האם כולו תפוס מהפחד מכישלון בתחרות? האם הצייר מצייר בחופשיות או האם הוא עסוק מדי בטכניקה? האם אני, הכותב כאן, זורם עם הכתיבה או האם אני עסוק מדי בסדר ובדיוקים?

איך משתחררים מתפוסי חשיבה אלה?

קן דיכטוולד, בספר שלו ״גופנפש״, כותב שכל רגש חייב לעבור ארבעה שלבים: מתח, טעינה, פורקן והרפייה. בלי לעבור את השלבים האלה, המחשבה עלולה להתקע בגוף ובנפש.

תנועה טיפולית בשיטת שין סן דו (Shin Sen Do) מציעה כלים שמאפשרים לנו להעביר את התודעות שכובלת אותנו דרך ארבעת השלבים וכך להשתחרר מהם.

בשלב הראשון – מתח, יש להעלות את המחשבה תוך כדי ביצוע תנועות שמדמות צמיחה של עץ. תרגילים שמתחילים עם גב ורגליים כפופים ומיישרים אותם בצורה אינטגרלית עוזרים להעיר גם את הגוף וגם את המחשבה המטרידה.
קחו לדוגמה, אדם שמעוניין להחליף מקצוע אבל פוחד לנקוט צעדים. לצורך טיפול, אדם כזה יתחיל להעלות את המחשבה בזמן שהוא מיישר את רגליו ומעלה חוליה אחרי חוליה את עמוד השדרה.

בשלב השני – טעינה, המחשבה מורגשת במלוא העוצמה. "וואוו!!! איזה פחד!", "איך אשרוד?", "מה אם אכשל?", "זה יכול להוביל לאסונות קשים ביותר״. יש לתת לרגשות האלה מקום! שה נעשה על ידי ביצוע תרגילים שפותחים את בית החזה ושמוציאים את הגוף ממרכז הכובד.

בשלב השלישי – פורקן, אנו לוקחים צעד אחורה ומכבים את האש. חשוב לבצע תרגילים שמגרים את אזור הקיבה והטחול המכילים את הרגשות שלנו. ישנם תרגילים שמותחים את אזור הקיבה והטחול ותרגילים נוספים שמזינים את אותם האיברים על ידי תנועות מעגליות של הידיים. תנועות כאלה יכולות להשתיק את הרעשים הפנימיים ולאפשר זרימה חופשית של המחשבות.

לשלב הרביעי – הרפייה, אנו מגיעים אחרי שכבר השתחררנו מהרגש הטורדני. זה הזמן שבו אנו חוזרים אל עצמנו תוך כדי תרגילים שממוקדים בקו האמצעי של הגוף.

אחרי שעוברים את השלבים האלה, מי שרוצה לשנות את המקצוע יוכל באמצעות תנועה טיפולית לעשות זאת בקלות יותר, האצן יוכל להניע את הגוף שלו בצורה חופשית יותר, הצייר יוכל לזרום עם הצבעים שבידיו והכותב יוכל להוציא יצירות מופת.

דיכוואלד, קן (1986). גופנפש אלפא/זמורה-ביתן: לוד,111